התחלתי לקרוא את הספר של אוסנת גואז בבוקר סגרירי בקפה לא רחוק מהבית. חשתי שעם כל המולת היום יום, העייפות המצטברת ועימות שלא רציתי להקלע אליו מלכתחילה לא אצליח לעולם לסיים לקרוא אפילו עמוד. אני, שמגיל 8 הלכתי ברחוב עם ספרים חשתי כאילו כרתו את האיבר החשוב בגופי "בלוטת תולעת הספרים" ואת ההשראה לשבת ולכתוב. עם הקפה המהביל והעוגה שהרשיתי לעצמי לנקרה הרגשתי השתפרה מעט והחלטתי שהשבוע אני מנקה את השולחן מכל המשימות וההתחייבויות. ככל שהעמקתי בסיפור הרגשתי כאילו כתבו אותו עלי.
הבנתי מהי המשמעות של הסיפורים שחלקתי עם האנשים לגבי הסיטואציה, כיצד הם מיצבו אותי ואיך אותה הסצינה חוזרת שוב ושוב בשינויים קלים אך עם אותם הדמויות. התחלתי להבין שדווקא אני שאוהבת כ"כ לכתוב ועוד כתיבה אישית, לא תמיד מקדמת את האינטרסים שלי בטעויות מאד קטנות, נפוצות אך מאד משמעותיות.
האם הסיפור שאנחנו מספרים לאחרים ואפילו לעצמנו הוא פרי בחירה או אולי תוצר תרבותי? כיצד בחירה של אופן עיצוב הסיפור יכולה לקדם את האינטרסים שלנו? ומהן מקומן של העובדות בכל העניין הזה? אוסנת גואז מחברת הספר עוסקת בסיפורים עסקיים לחברות, כלומר מסייעת בעיצוב ובניה של סיפורים עבור חברות וארגונים ועל כן יודעת כיצד סיפור מרתק יכול למשוך את השומעים/קוראים בחוטים בלתי נראים.
דווקא בלוגרים וכותבים אישיים ואפילו אנשי אקדמיה, שתי קבוצות אשר אליהן אני מתחברת מאד, חוטאים בסיפורים שהם אולי מעניינים, או שיווקים או מקדמי אג'נדה חברתית או פוליטית אך מתקשים לקשור את כל הקצוות. הספר של אסנת, מתובל בסיפורים אישיים ועיסקיים, מצליח לספר סיפור, להעביר מסר ובעיקר להדגים באופן מאד מדויק איך לבחור את המטרות ואת הסיפור שיפגע בול למטרה.
Loveyourlife 
כתיבת תגובה